התקוות עייפות

כֻּלָּם רָצוּ כְּבָר סוֹף סוֹף לָנוּחַ,

הַיָּם רָצָה לַחוֹף, הַחוֹף רָצָה לָרוּחַ.

לֹא הָיָה כָּל מְכַנֵּה מְשֻׁתָּף

תִּקְווֹת הַגַּלִּים הִתְנַפְּצוּ אֶל הַסַּף

כֻּלָּם כָּאֲבוּ בְּשֶׁקֶט וְהִתְגַּעְגְּעוּ.

אַךְ צַיְתָנִים לַצַּו, הִמְשִׁיכוּ כַּיָּאוּת.

עַד שֶׁבָּאֹפֶק מַשֶּׁהוּ הִתְחַוֵּר,

מַשֶּׁהוּ הֵחֵל לְהִתְחַבֵּר לְהִסְתַּבֵּר.

מֵי הַיָּם בָּאוֹר שִׁנּוּ אֶת צִבְעָם,

צַבִּים עֲיֵפִים הֵטִילוּ בֵּיצִים בַּחוֹל.

צִפּוֹרִים אַמִּיצוֹת שָׁבוּ מִמַּסָּעָן

וּבִשְּׂרוּ שֶׁהָעוֹלָם הוּא עָגֹל.